גור נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

החלטה

מבוא

לפניי בקשה לצו מניעה זמני כנגד הליכי פינוי מדירת מגורים ברח' מיכאל נאמן 22 (דירה 19) ב"מגדלי נאמן" בתל אביב, הידועה גם כחלק מחלקה 44 בגוש 6620 (להלן: "הדירה").

המבקשת הגישה בקשה זו בשמה, וכן "בשם הקטינה ת. צ.".

בד בבד עם הגשת הבקשה הוגש גם כתב תביעה.

ביום 7.3.10 ניתן על ידי צו ארעי; המשיבים הגישו תשובות בכתב לבקשה. דיון במעמד הצדדים התקיים ביום 23.3.10.

ייאמר מיד, כפי שכבר ציינתי באותו דיון – לא הייתה כל מניעה מלהכריע בבקשה על סמך הכתוב וללא דיון (ראו, לאחרונה, רע"א 1705/10 בר דוד נ' טייג (2010)); ראיתי לנכון לקיים את הדיון על מנת לבחון אפשרות להגיע לפתרון מוסכם. משלא הושג כזה, נדרשת החלטה.

הרקע העובדתי בתמצית

לטענת המבקשת, רכשה, ביחד עם מר אילן אירנאוש צ'רסקי ז"ל (להלן: "המנוח"), את הדירה ביום 31.1.05 (העתק מזכרון הדברים – נספח ו' לבקשה). המבקשת הייתה בת זוגו, אם בתו הקטינה (תומר) והידועה בציבור של המנוח.

לצורך רכישת הדירה פנה המנוח לבנק הפועלים (להלן: "המשיב" או "הבנק") לצורך קבלת הלוואה. הבנק העניק למנוח הלוואה לצורך מימון חלק מעלות רכישת הדירה, והבטיח אותה במשכון.

אין חולק כי הדירה נרשמה על שמו של המנוח בלבד. המנוח נפטר ביום 7.12.08. המבקשת היא הזוכה העיקרית על פי צוואתו של המנוח. בצוואה אף רשום כי המנוח מצווה למבקשת, בין היתר, את כל זכויותיו בדירה (צו קיום צוואה והעתק הצוואה – נספח ג' לבקשה).

המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, כנגד עיזבון המנוח ובה ביקשה להצהיר על בעלותה במחצית הזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף (ת"ע 111151/08). שלב ההוכחות בתיק זה אמור להתחיל בחודש יוני (מנהל העיזבון הוא עו"ד דוד ליבוביץ, שהוא גם המשיב "הפורמלי" בהליך זה. להלן: "המשיב 2" או "מנהל העיזבון").

לאחר פטירת המנוח, החלו להווצר פיגורים בתשלומי ההלוואה, וביום 11.6.09 פתח הבנק תיק הוצל"פ מס' 01-6040709-7 למימוש המשכון שרשם על זכויותיו של המנוח.

כב' רשם ההוצל"פ החליט על פינוי המבקשת ובתה מהדירה בהחלטה מיום 20.1.10. הפינוי נקבע מלכתחילה ליום 11.3.10. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור בבית משפט השלום בתל אביב במסגרת תיק רע"צ 2910-03-10 ביום 2.3.10. העניין הוחזר לרשם ההוצל"פ על מנת שידון בסוגיית הדיור החלוף.

תביעה דומה ובקשה דומה להליך שבפניי הוגשו תחילה לבית המשפט לענייני משפחה. לאחר שהועלתה שם טענה בדבר חוסר סמכות עניינית, ועוד בטרם מתן החלטה, מחקה המבקשת את ההליך שם והגישה את התביעה והבקשה לבית משפט זה.

אין מחלוקת כי ההלוואה לא נפרעה בדרך של קבלת תגמולי ביטוח מפוליסת ביטוח חיים, זאת מאחר שלמנוח כלל לא נערכה פוליסה כזו, מהטעם שגילו עולה על 55. המנוח חתם על הצהרה שלפיה כל חיוביו בהתאם לחוזה ההלוואה "שרירים ותקפים ללא קשר לקיום ביטוח חיים... ואנו מוותרים בזאת, בשמנו ובשם שארינו, על כל טענה ו/או תביעה, נגדכם בגין העדר ביטוח חיים לפיו הבנק הוא המוטב לקבלת סכום הביטוח במקרה של פטירה. הובא לידיעתנו כי באפשרותנו לבדוק עריכת ביטוח שלא באמצעות הפוליסה של הבנק" (נספח י' לבקשה).

עיקר טענות המבקשת

המבקשת טוענת גם בהליך זה, כי בהיותה בת זוגו והידועה בציבור של המנוח, יש לה זכות קניינית או מעין קניינית או זכות שביושר למחצית מכלל הזכויות בדירה (מבלי לגרוע מזכויותיה למחצית השנייה, מכוח הוראות צוואת המנוח), זאת מכוח הלכת השיתוף או חזקת השיתוף. לדבריה, כוונת שיתוף בדירה התגבשה עוד קודם לרכישתה וקודם לנטילת ההלוואה ורישום המשכון, והוסיפה לחול בכל מהלך תקופת מגורי המשפחה בדירה. המבקשת מגלה כי חתמה אמנם בשנת 1997 על הסכם הפרדת רכוש עם המנוח (מצורף לצוואה – נספח ג' לבקשה) אך בעת חתימת אותו הסכם לא היה לבני הזוג רכוש משותף ויחסיהם החלו להתמסד, לאחר שנולדה בתם המשותפת. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2004, החליטו השניים לרכוש לראשונה דירת מגורים והתגבשה ביניהם הסכמה ברורה וכוונה ספציפית ליצור יחסי שיתוף מלאים בדירה.

המבקשת טוענת כי המשכון לא חל על זכויותיה בדירה, הואיל ומשכון נוצר בהסכם, ואילו היא לא התקשרה עם הבנק בקשר חוזי כלשהו ולא התבקשה ע"י הבנק לוותר על זכויותיה במקרה של אי פרעון ההלוואה.

עוד טוענת המבקשת כי מסמך ה"וויתור", נספח י' הנ"ל, מחוסר כל תוקף כלפיה הואיל והמנוח לא היה רשאי לוותר על כל טענה או זכות בשמה.